עדנה מן מספרת על אהבתה לשיעורי הציור של דבורה ועל התערוכה שקיימה בשלושים למותה של דבורה

שנות היכרותי עם דבורה, מורתי, הן רבות ומתאפיינות בהיכרות קרובה. את דבורה האמנית הכרתי רק לאחר מותה. 1939 הייתה שנת משבר בחינוך, וחברת-הילדים המשותפת עם חפצי-בה התפרקה, לאחר שנתיים בהן למדנו בכיתות א' ו-ב' עם ילדי חפצי-בה, כאשר המורה שלנו היא דבורה. הרבה חוויות חיוביות שמורות בזכרוני. למדנו קרוא וכתוב, את נושא "החתולה", טיילנו בגלבוע, הכרנו פרחים ובעלי-חיים. הלימודים התקיימו בצריף (כיום נמצא שם מגרש הכדורסל של חפצי-בה), ובקיץ, כאשר החום בצריף היה ללא נשוא, היינו יוצאים החוצה עם השולחנות והכסאות ולומדים בחוץ, באוויר הצח. בכיתה השכנה לנו למדו ילדים בוגרים מאיתנו. הייתה להם מורה כעסנית והרבינו לשמוע צעקות ונזיפות מבעד לקיר. דבורה שלנו לא הרימה קול. בסבלנות ובחיוך התנהלו הלימודים בכיתתנו. ואז, פתאום, בלי להבין מדוע (איש לא הסביר לנו כלום) נפרדנו מהצריף, מילדי חפצי-בה, מחברת הילדים ? מהכול. לא הייתה לנו כיתה בקיבוץ ולכן סגרו בקיר בנוי את ה"מחסה נגד הפצצות", מתחת למבנה בית-הספר המערבי (בצדו הצפוני) ועשו לנו שם כיתה, בה הצטופפנו, 13 ילדים יחד עם מורתנו דבורה ? רק היא נשארה לנו. בכל בוקר נפתח יום הלימוד בשירה: "בגן הארמון פורח רימון, ציפור בו תשכון, בוקר וערב תרון"... וכו'. בל נשכח שנקראנו קבוצת "רימון". במרתף זה למדנו את כיתות ג' ו-ד', וצריך היה להקים חברת ילדים חדשה, רק מילדי בית-אלפא. ב-1943 הגיעו לקיבוץ "ילדי טהרן" (שניצלו מהשואה באירופה ונקראו כך משום שהגיעו דרך פרס) והצטרפו אל בית-הילדים ובית-הספר. אני זוכרת את בואם. לקבוצתנו נוספו שלושה ילדים ומי שקלט אותם זה אנחנו, הילדים, והדבר לא היה פשוט כלל. בוקר אחד התפרצה האלימות: כל הילדים נגד יוס'לה, שהיה מרביצן גדול. זרקו אבנים ורצו סביבו, עד שדבורה התערבה, הרגיעה את הרוחות וקיימו "שיחת חברה". עד כמה שאני זוכרת, זו הייתה שיחה בענייני מוסר. סיכום השיחה: אין זה צודק שכולם נגד אחד. היה גם ניסיון לברר למה פרצה הקטטה, ובסופו של דבר התפייסנו עם יוס'לה. זכורה לי ההצגה "הייוואתה" (של לונגפלו, בתרגום טשרניחובסקי), הצגה מחיי האינדיאנים, שהציגה כל חברת הילדים בבימויה של דבורה דוידזון ניישולר ז"ל, באביב 1945. את המוזיקה לשירי ההצגה הלחין תאודור הולדהיים ז"ל. את התלבושות עיצבו עיצבו מטפלות בית הספר, בניצוחה של מרים יהלום ז"ל. זו הייתה הצגה נהדרת, חוויה למציגים ולקהל. בכיתה ה' ירדנו ללמוד ולחיות במוסד החינוכי גלבוע, ודבורה מלווה אותנו, הפעם כמורה לציור. בכל שבוע התקיים שיעור לציור. דבורה ויוסף בעלה התגוררו במוסד, בבית ללא שירותים שנועד למבוגרים. באותן שנים גרו הורים ומורים במוסד, כי אסור להשאיר ילדים לבדם! שם, בחדר המגורים שלהם, עסקה דבורה גם בציור. יום אחד הזמינה אותי כדי שאבוא לשבת לפניה. הייתה בחדרם כורסה מרובעת, עם מושב קלוע מקש, שם ישבתי זמן רב, בלי לזוז, ודבורה רושמת ורושמת. ביקרנו באתר בית-הכנסת העתיק בחפצי-בה בו נעשה מבצע חשוב. הרימו את כל "גלגל המזלות" ויצקו על פלטות מבטון, זאת כדי לשלוח את היצירה לתערוכה בניו-יורק בשם: "ארץ התנ"ך". דבורה, יחד עם תלמידיה, ליוו את התהליך הזה. יחד עם מורתנו דבורה צפינו בתערוכה "גרניקה", שהוצגה בחדר האוכל של החברים. זו הייתה פעם ראשונה שנתקלתי בסגנון "מופשט" ובעוצמת הביטוי של האמן פבלו פיקאסו. יחד עם דבורה נסענו למשכן לאמנות בעין-חרוד, כדי לראות את אוסף היודאיקה של המשכן ושוחחנו עם חיים אתר, מנהל המשכן. אל כל אירוע בתחום האמנות שניתן היה להגיע, הגענו ביחד עם דבורה. בנוסף לשיעור הציור השבועי, התקיים גם חוג בשעות אחה"צ, או בערב. השתתפו בו כל מי שאהבו לצייר, ואני ביניהם. אהבתי מאוד את פעילות החוג ואת דבורה, שהייתה מנחה מצויינת, מעניקה ומתלהבת ונהניתי מהיחס האישי שהעניקה לי. הרבה תערוכות סיכום וסיום ביצענו בעזרתה. את טעמה האישי לא כפתה, אלא הציעה הצעות, שבדרך כלל התקבלו. בסיום הלימודים, לאחר כיתה י"ב, התרחקנו קצת ואז סופר לנו שהיא חולה. הגיע הזמן להתגייס לצה"ל ונדרשנו לבצע שיקוף ריאות בבית החולים בעפולה. שם, על המרפסת, בחלוק של בית החולים, ישבה דבורה שלנו וניפנפה לנו לשלום. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתיה. לאחר הגיוס וסיום הטירונות הגיע לידי יום אחד עיתון סוף השבוע ולפתע הבחנתי במודעת אבל עם מסגרת שחורה ובה הופיע שמה. מהרתי הביתה ושם כבר תכננו את יום השלושים לפטירתה. המזכיר, נתן שחם, פנה אליי וביקש שאכין תערוכה מיצירותיה. הוא דאג עבורי לחופשה של שבועיים מהצבא. יוסף מסר לי את המפתח לחדר עבודתה, שהיה בצריף זעיר. מיינתי את רישומיה ואספתי חומר לתערוכת הזיכרון שהתקיימה בשלושים לפטירתה. אז נפגשתי לראשונה ביצירתה האמנותית, המדברת בעד עצמה.

עדנה מן

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן